בלבול

כשישבתי אצל הפסיכולוגית סיפרתי 

מה חשבתי כששכבתי 

אהבתי וכאבתי
היא הרצינה
כשהבינה
והכווינה:
יש לך בלבול, אבל
השעון חתך
דייקן
וחד
ואני נשארתי עם הבלבול ביד

מורשת קרב

בטיול השנתי בכיתה השביעית
העדה כולה שיר מזמור
כשאחד שמוליק ואחד שכחתי את שמו
מאיצים בנזר בריאתם לגמור
מורשת קרב-מה-שמו-שמוליק
תמונה הממענת לדהות
האגידה לבני היום עם הגיעו למצוות?

מה למדת היום?

לנקוב בשמות העצים, הפרחים, הצבעים, והרגשות – כל אלה מבקשת האם ללמד את בנה בכורה. והוא נבון קורא בשמם לפטל וליערה, ומונה בקול את פסיעות אימו הגאה. אך כיצד יבחין בין ערגה לגעגוע והוא כולו בן ארבע שנים? עינויו ערניות. פיה וליבו שווים. הראיתם ילד פוסע אל גן הילדים, רגליו רוקעות על המדרכת, גביניו המרשמליים מלוכסנים, והוא ״אני כועס! אני כועס!״ וחש בגבו חיוך מתרחב, היא רוכנת ונושקת על זהבו ״נכון, אתה כועס, אהובי, אתה כועס.״

בור

משנסתתמו הנסיונות לשחרר את הסתימה באמצעים ביתיים הבאנו את הביוביות. זאת משאבה שיונקת את כל הסחלה ממעמקי הביוב ומזרימה בו מים זכים. הסתכלתי בה באותיות המשתכלות בי ולפני עמדה היבובית. זאת מכונה שמשחררת סתימות על ידי מוזיקה מלנכולית, מזליפה לחלוחיות, ומשחררת מאטימות רגשית.

אלפיים שנים שנים של גלות,
מאה שנים שנים של בדידות,
ארבע מאות שנים של עבדות
עמדו עלי לכלותי
ובור ספיגה נכרה בליבי. 

שלא כמעיין אינני מתגבר, רק הולך הולך ומתדרדר...

בור של חסכים,
בור של חשקים,
אשר פועם במחשכים.
מי אהבתי הבור יספוג
והלב רעב ירצה עוד

עוד פעם! שלא כמעיין אינני מתגבר, רק הולך הולך ומתדרדר...

וכך גם הפזמון הזה הולך ומדרדר (ואף אחד לא מבין אותי). מזל שבדיוק המכונה סיימה וההוא שלף וקינח את זרבוביתה. כמה (התנערתי)? הנה בבקשה (התעוררתי). תרשום פרץ. פרי?! גם בסדר, לא משנה (מצדי שירשום פרנהיים). רגע, היכנסו לרגע (כבר הולכים?). אשתי פילחה אבטיחים ומי פטלים (כן, בכוסות גבוהות) – את זה הם מבינים.

מכתב פתוח לסופרת אורלי קסטל בלום

לסופרת אורלי קסטל בלום

את ודאי שואלת מי אני ובאיזו רשות אני מופיע בתיבת הדואר שלך. אם כן, לאחרונה נתקלתי בסיפוריך "אלף שקל לסיפור" ומיד גאה בתוכי דו-שיח ביננו. זה לא עניין יוצא דופן כשלעצמו. אני רגיל לנהל בראשי שיחות עם מי שאני קורא את כתביו, אלא שהפעם קרה משהו לא רגיל שבעקבותיו החלטתי לפנות אליך. בעוד שהקול שלך היה זך וברור הקול שלי בקושי נשמע. התיישבתי ורשמתי את מה שהצלחתי לקלוט מהשיחה מתוך תקווה שאולי את תעזרי לי למצוא את הקול שלי. אני יודע שהבקשה שלי מוגזמת בעליל, אבל אם בכל זאת את מצליחה לשמוע את הקול הנאלם בין השורות, אנא עשי עמי חסד, רשמי את הדברים ושזרי אותם בין השורות המצוטטות למטה. 

שלך, בכבוד רב
רון

נ"ב: סלחי על הליריות המוגזמת, כך נדמה היה לעצמי שאנשי ספר מדברים. והכותרת המעט מליצית, היא בהשראת שמך המופלא שנשמע כמו שם של יקב בוטיק.

שאטו אורלי

הצחקת אותי, נערי התמים. בתי קפה הם לפגישות עסקים. לקראתך אהיה פשוטה ונרגשת כי לא טוב מפלס הרחוב לעניינים שברומה של מרפסת. מתנצלת על המעלית, התכבד וטפס לקומה השלישית. חזק על הדלת הקש, חזק ואל תתייאש. זאת עליך לדעת כי לעיתים אינני שומעת. בקרוב דלת נפתחת, ומרפסת קטנה מתרווחת מרחפת בשמי תל אביב. צוואר קדימה שולחת בצפייה לשיחה הקולחת למילים שנעתקו מפיו.

פתיחה חלומית

תארו לכם שיש לכם מכונה שיכולה לרשום את מחשבותיכם והמילים נרשמות בבהירות ורהיטות ומובלות אל בית הדפוס ומוזרק בהן ריח של דפוס והנה הן יושבות שלובות רגליים על מדף רבי המכר בקניון והסופר האהוב עליכם חולף על פניהן, נעצר ומעיין. לא רע, הוא טופח לכם על השכם, מתיישב ומוציא שש-בש ואתם משחקים ויש לו פתיחה שכמוה לא ראיתם ומהלכים העולים על כל דמיון והמזל מאיר לכם פנים והמשחק מתמשך ומסתבך ומשתרג עוד ועוד. השחורים והלבנים מתערבבים זה בזה וכבר לא ברור מי לאן וזה כבר לא רק שחור ולבן אלא קשת של צבעים. עננה סגולה של אופוריה. רק קו שמש אחד חודר מבעד לחרכי התריס ואתם מתעוררים וצונחים ממרום יצועכם אל שפל נעלי הבית הנגררות במסדרון האפרורי של החיים. ועכשיו תארו לכם שכל זה קורה לכם יום אחרי יום אחרי יום, עד שיום אחד...

אהוד

כשאני חושב על אהוד אני רואה שדה של חרציות ואופנוע שט באמצע ושמש חורפית מנצנצת על הקסדה וכל הזיכרונות שלי מתערבבים במין מרק של חורף שיש בו שמש וחרציות ואהודים שוחים בו כרוכים באטריות של זיכרון.

חייל טוב, חייל שבוז, ככה היו אומרים, ומי שעלה עם אהוד לשמירה היה חוזר חייל טוב יותר. רק הסמל הבנזונה, הוא לא חשב ככה. הוא ראה באהוד גורם מתסיס, איום על הסמכות שלו. אז דווקא כשאהוד ביקש ממנו שלא יהיה, הוא כן היה; הבנזונה דפק לו תלונה על התחצפות ושלח אותו למשפט מגד, והבנזונה שבנוסף היו לו גם דרגות על הכתפיים נתן לו עשרים ושמונה ימים בפנים ועוד עשרים ושמונה על תנאי. אז אהוד, אחרי שכבר ארז את חפציו, היה חייב לתקן את הרושם המוטעה, חזר אל הסמל ואמר לו שבעצם הוא בכלל לא בנזונה, הוא אפילו לא בנזונה, הוא פשוט אפס. וככל שאני חושב על זה, נראה לי שהוא צדק, כי האפס הקטן שלח אותו חזרה אל האפס הגדול, שהפעיל לו את התנאי והכניס אותו לחמישים ושישה ימים בכלא שש.

אחרי שאהוד הלך, אהוד אחר הגיח מתוך עננה של אבק, וכל הגדוד לבש גלחצ והיקימו לכבודו ציליה, והוא עמד באמצע ונאם, ואז עלה למסוק ונעלם בענן אבק ולא ראינו אותו שוב. ואז הוא חזר אחרי שלושים ושלושה ימים בלבד, ואיש לא ידע מדוע נרשמו לו רק שלושים ושלושה ימים בצו סיפוח. אולי זאת הייתה השגחה עליונה, ואולי זה היה השליש הקדוש שרשם לו שלושים ושלושה ימים.

קו, אימון, קו. הנתחים הטובים ביותר של החיים מגירים את מיציהם למרק המתובל באבק וזיעה ושמן רובים, ואטריות ארוכות של זיכרון מציירות בו קווים שבהם התאמנו בלהיות צלמים בעזרת המדריך השלם לצילום של מייקל לנגפורד. המצלמה הנציחה את התפל והשולי ממסמרת יריעות של הזיה אל סלע המציאות. לא ברור מי החזיק את מי, הסלע את היריעות או להיפך כי בעולם ההוא ההיגיון היה רופס כל כך עד שאיבד את השלטון לדמיון.

יום אחד התבשרנו שאהוד אמור להגיע למוצב. התרגשנו לקרתו, ולא התייאשנו גם כאשר התברר לבסוף שהוא יופיע במוצב השכן במקום. ביציאה הבאה הלכנו להופעה. כשהגענו בשעת לילה מאוחרת למועדון הלוגוס, הדלת נפתחה לכדי חריץ, והאיש התנצל שאין מקום, המקום מפוצץ, אבל כשראה שאנחנו לא הולכים השאיר את החריץ פתוח שנוכל לשמוע. ככה ישבנו בחוץ, נשענים על הזגוגית, מרגישים את המהלך של הבס מרטיט את הזגוגית. בפנים נגנו בלוז מלנכולי, ובחוץ יושבים שניים כמו כלבים משוגעים, מרגישים בני מזל כמי שזכו שפעמיים בימי חייהם יחלוף לידם כוכב שביט.

אחרי שהשתחררנו, אהוד המשיך לנסוק עד שהיה בעמדה כה בחירה שהצליח להגשים את החזון לקרב ביננו לבין שכנינו, וכשהיו במרחק נגיעה, הם לקחו אליהם את אהוד והחזיקו בו שנתיים עד שהחזירו אותו בתוך ארון. אז נזכרתי ברגעים ובתמונות וחיפשתי את התמונה הגדולה שצילמתי אותו על האופנוע בשדה של חרציות בחשיפה ארוכה כדי להמחיש את התנועה כמו שלמדנו מהמדריך השלם לצילום, אבל לא מצאתי את התמונה ולא את האלבום ולא את הסיפורים שכתבתי ונשאר לי רק מרק בראש עם איטריות ארוכות של זיכרון ועכשיו נוספה לו גם דמעה או שתיים, כאילו שמישהו למעלה חשב שאי אפשר מרק בלי מלח.

חמוץ של מטף כיבוי אש

חייל הוא רכוש הצבא. את קניינו המועט הוא מטלטל עמו בדרכים בתוך תרמיל. והיה כי התפזם מזלו ועשה לו ארגז ברזל ובארגז הניח לבנים עוגה, , ריח של בית, ספר, נייר מכתבים, מחברת, ופצצת תאורה ידנית שיש בכוחה לזכותו כמעט מכל חוסר.

הציוד מועמס בטיולית, תרמילים עליהם חיילים על המושבים ובמעברים. נוסעים באיטיות דרומה. טלטול מתכתי נוקשה מלווה בצווחת מנוע דיזל הופכים כל סוג של מכאוב לאבקה דלילה. שריר דואב מתרכך, נפש חרדה שוקעת בשינה. חלון זכוכית מרטיט גולגולת ומנפה כל מחשבה כמו קמח דק, מעביר רטט במורד עמוד השדרה ומותיר את הראש אוורירי ונמוך כמו חלה של שבת. חלה ושינה - מתיקותן וזמניותן מחדדות זו את זו.

פססס... הטיולית נעצרת בנפיחה. קרקוש דלתות מעיר את הנוסעים ואת מכאוביהם. צינת מידבר חודרת מהדלתות הפתוחות. קצין מזנק מהקבינה, קולו לא נשמע רק עיניו הטרוטות פוקדות לרדת. שורה ארוכה של לוחמים, מתורגלים, ללא אומר, נצמדים כתף אל כתף לוקחים את עתידם בידם. יובלים זהרוריים נמשכים מהם והלאה מלחחים את אדמת המדבר הצמאה. לפתע, פוףףף... נפיחת אגזוז, גניחת מנוע, שורה של צווארים סבים על צירם. הטיולית מתרחקת, אך בטרם תעלם באופק מתעשתים החיילים מנערים מטפטפים מנופפים לשלום משיבים את כליהם לנדנם מקפיצים חלציים נוחתים על העקבים וחוגרים כאילו כלום. המתינו פה עד שהמשאיות יגיעו, פוקד הקצין, כאילו שיש לאן ללכת.  

ואז כבר באו המשאיות... המחנה מוקם. קר, קר בהר במדבר. בבוקר האהלים מתכסים בקרח. עשרים ושניים חיילים חולקים אוהל שתיים-עשרה, צמודים זה לזה במיטות צרפתיות. אסור להדליק אש בתנור הסולר, בצפיפות כזו זה לא בטיחותי. צפוף, ריחני, וחסכוני. המישור שעליו הוקם המחנה מסתבר כערוץ נחל חרב המתעורר בחורף לנחלוליותו הנכלולית. המחנה כולו שוחה בבוץ, במיוחד הדרך לאזור הקרוי שירותים. בלילה כשאתה מגשש את דרכך דרוך לא למעוד לשלולית אתה עלול ליפול למארב של חוט העירוב. כמה שלא תרדוף ותגזור אותו באור יום, תמיד הוא יצוץ לעת ערב, דק וחזק, מתוח בדיוק בגובה הצוואר.      

עושים שבת, מוצאי שבת, הפלוגה יוצאת לאפטר בעיר הגדולה, לקניון. אני ועוד שניים נשארים לשמור. אני יכול לדמיין איך שבדרך הם שרים שירי רובאים. קוראים לעבר עוברות ושבות: הלו, מזו זו? מוצאת חן! שותקת בזמן! ועוד כהנה וכהנה... ישבניהם מתרפקים על מושבי החרסינה בקניון. לאחר שהתרוקנו הם הולכים למלא כרסם תרנגול הודו שנצלה בשומן כבש ונדחס בפיתה שמנונית. מה עוד יכול חייל שקיבל כמה דקות של חופש לבקש?

בינתיים במחנה קר. שלושה חיילים באוהל, חום גופם לא יכול לגבור על צינת המדבר. אני מחליט להדליק אש בתנור הסולר. התנור שנראה מופתע לא ממהר להידלק. אני מזרים עוד ועוד סולר, זורק גפרור ועוד גפרור, עד שהוא נדלק. האש משתלהבת בתנור, מטפסת במעלה הארובה, לשונותיה נשלחות אל שמי הלילה. כמו מי שהיה כלוא ויצא לחופשי, כמו חיילים בקניון, האש מבקשת לבלוע את הדבר הראשון הנקרה בדרכה. גג האוהל עולה באש. מהר לצאת! אני מעיר את שכני ושנינו יוצאים. אני רץ להביא מטף כיבוי אש, הוא רץ להציל ארגז ברזל שהשאיר אחריו ושנינו שוכחים שיש עוד מישהו בפנים. נצרת המטף נשלפת וזרנוק של אבקה לבנה מזנק על להבות התנור. בינתיים יוצא השלישי, והאש שוכחת. שלושה חיילים עומדים בחוץ מביטים זה בזה. האחד עם מטף, השני עם ארגז ברזל, השלישי בתחתונים ולכולנו טעם חמוץ בפה מהאבקה של מטף כיבוי האש וממה שצפוי לנו בהמשך. אלוהים ישמור, מה עשינו. מפנים את שאריות האוהל השרוף. שתי שורות של מיטות חשופות ומעט ציוד אישי ביניהן, זה מה שנשאר מהדבר הכי קרוב לבית שהיה לנו.

המולת הפלוגה חוזרת. אני יודע שאני הולך לחטוף, אבל לא אכפת לי. גם ככה המצב מחורבן ולמעשה שעשיתי יש טעם מתוק של הבעת מחאה שאלף מכות לא יכולות למחוק. במקום הזה מתייחסים אלינו ואל הציוד באותו אופן. היו ארבעה, שלושה חיילים ואוהל, אחד נשרף, נשארו שלושה, לא משנה שזה שנשרף היה האוהל ולא אחד החיילים. לאף אחד לא אכפת, גם לי לא. אני ניגש אל הס׳ ומתוודה ביובש, ״שרפתי את האוהל.״ – ״פרץ , מה נהיה איתך?״ אני לא עונה. ״טוב, קודם כל, קח את האוהל והמטף לבלאי ותביא אוהל חדש.״ אני לא ממהר. ״לך תביא אוהל חדש,״ הוא מנער אותי מהכתף. ״מה זה הפרצוף איכה? אה? הכל בסדר, פרץ! זה רק ציוד, רק ציוד...״

ג'וקי

ג'וקי היה חיל אמיץ. מעולם לא בזבז זמן, תמיד היה נכון להתייצב אל מול האויב. בלילה היה ישן במדים ונעליים כדי שלא יוכלו להפתיע אותו בשנתו. מעולם לא כילה את זמנו בתפנוקים. כשחזר ממסע מפרך, היה מזנק מיד למיטה, ועוד בטרם נחת על המזרן היה נרדם וישן שנת גיבורים עד הבוקר, מתעורר דקה לפני מסדר הבוקר לבוש ומוכן לכל משימה. כזה היה, חרוץ ונחוש.

כשהיגיע יום הולדתו חשבנו שהגיע לו קצת פינוק. מה עושים לוחמים כשהם רוצים לשמח חבר? כך עשינו. השכמנו קום. כדי שההפתעה תהיה מוחלטת, עטינו לעיניו של ג'וקי משקפי אבק ומעכנו על כל משקף קרמבו. כשנשאנו אותו על כפיים לכיוון המקלחות, התעורר. מה אתם עושים?!  רצה למחות, אך בעוד המ...מ... מתגמגמת בפיו כבר היה תחת זרם של מים חמימים. משלחת חילוץ חלצה את נעליו ושמפו ריחני הונח לפניו. מצוחצח ומגולח, לבוש מדי ב' דנדשים התקבל בשירה וצהלולים. כד מפלסטיק עבר מיד ליד.  בכד כף של נס-קפה עלית, ארבע כפות סוכר ומעט חלב עמיד. כל אחד בוחש, מתעייף ומעביר הלאה. העיסה הופכת למשחה חלקה, הניחוח – אחוות לוחמים. חלב נלחץ דרך חור קטן קטן. אט אט עולה מפלס החלב עד שנשמעת קריאה: "איזה קצף, לא רואים את הכף!" קרח שהתיישן בחברת ופל טוב-טעם מובא מהשק"מ הפלוגתי, קופסא של בפלות נשברת לאורך, כוסות כחלחלות עוברות מיד ליד. ג'וקי על פסגת העולם, מעיניו השחורות הגדולות נשקפים הרי הלבנון, פס זהב של קצף מתקתק זורח מעל שפתו העליונה. הוא יודע שלאן שיפנה, מהש"ג ועד הרספי"ה, בכל מקום ובכל מצב תמיד ימצא יד של חבר שתערבב עמו נס רובאים.

ג׳מוס

יודעים מה זה ג׳מוס? ג׳מוס זו מן פרה גדולה שחיה פעם בארץ ישראל בקרבת אגמים וביצות עד שיום אחד ייבשו את הביצות ולא נשאר לג׳מוסים מה לעשות ומרוב שעמום ויובש הם נכחדו. באמת, היה לי חבר ג׳מוס. יותר נכון, הכינוי שלו היה ג׳מוס. יותר נכון, אחד הכינויים, כי היה לו עוד כינוי, רמש״ק. שאלה מצויינת! רמש״ק זה רמטכ״ל שאינו קצין. למשל, בסוף תרגיל או אירוע מבצעי, כשהיה מתקיים תחקיר, ג׳מוס היה מסביר לקצינים מניין צריך לתקוף ואיך מכינים צבא למלחמה. בקיצור, ג׳מוס היה רמש״ק. יום אחד, שהיה משעמם בדיוק כמו הרבה ימים שקדמו לו, מישהו היציע אתגר. ג׳מוס, כמה קרמבואים אתה יכול לאכול בשעה אחת? ג׳מוס חשב, חישב, הרהר ואז אמר בביטחון ארבעים. יודע מה, נקנה בשק״מ שני קרטונים, בכל קרטון יש 20 קרמבואים, אם אתה אוכל את הכל בשעה, אני משלם, ואם לא אתה משלם. התערבות!

ג׳מוס אמר, תנו לי קרטון אחד עכשיו ואחד נוסף בעוד חמישים דקות. וכך היה, הקרטון היגיע, השעון החל לתקתק וכולם נשאו עיניים  אל ג׳מוס. ג׳מוס אירגן על שולחן חול עשרים חיילי-שוקולד עטויי קסדות כסף מבריקות ומרשרשות. הקרמבואים הוסעו אל פיו הפעור בזה אחר זה ונעלמו בתוכו באבחת לסת. מקץ חמש דקות נותרה רק שלכת עטיפות כסופה עדות אילמת למה שהתרחש זה מקרוב. אז חכך הג׳מוס את ידיו והסביר בהגיון. בקיבה של ג׳מוס יש מקום לעשרים קרמבואים. בחמש הדקות הראשונות, לפני שהרגשתי תחושת שובע, בלעתי עשרים קרמבואים. בחמישים הדקות הקרובות, הקרמבואים יתעכלו להם בקיבה; כל הקצף האוורירי ידחס לפינה קטנה ושוב יתפנה מקום לעשרים קרמבואים וכך רגע לפני שאקיא את נשמתי אנצח בהתערבות. וכך היה. משסיים את סיכום הביניים הוא כיוון שעון מעורר ופרש לנוח. מערכת העיכול נכנסה לפעולה. קולו הפנימי נשמע למרחוק, ועומקו הרוחני הותיר רושם בכל חמשת החושים. בחלוף חמישים דקות צלצל השעון. הג׳מוס קם מרבצו, ובאפיסת כוחות הודה בכניעה, כמו בגין לאחר מבצע שלום הגליל, כי איננו יכול עוד.

מה למדנו, יקיריי? למדנו מה זה ג׳מוס. למדנו מה זה רמש״ק. וחשוב מכל למדנו שגם אם אתם אוהבים קרמבו, ואפילו אם יש לכם תאבון ובטחון של ג׳מוס רמש״ק, לעלום לא תוכלו לגמור יותר מחצי ממה שנדמה לכם.