בור

משנסתתמו הנסיונות לשחרר את הסתימה באמצעים ביתיים הבאנו את הביוביות. זאת משאבה שיונקת את כל הסחלה ממעמקי הביוב ומזרימה בו מים זכים. הסתכלתי בה באותיות המשתכלות בי ולפני עמדה היבובית. זאת מכונה שמשחררת סתימות על ידי מוזיקה מלנכולית, מזליפה לחלוחיות, ומשחררת מאטימות רגשית.

אלפיים שנים שנים של גלות,
מאה שנים שנים של בדידות,
ארבע מאות שנים של עבדות
עמדו עלי לכלותי
ובור ספיגה נכרה בליבי. 

שלא כמעיין אינני מתגבר, רק הולך הולך ומתדרדר...

בור של חסכים,
בור של חשקים,
אשר פועם במחשכים.
מי אהבתי הבור יספוג
והלב רעב ירצה עוד

עוד פעם! שלא כמעיין אינני מתגבר, רק הולך הולך ומתדרדר...

וכך גם הפזמון הזה הולך ומדרדר (ואף אחד לא מבין אותי). מזל שבדיוק המכונה סיימה וההוא שלף וקינח את זרבוביתה. כמה (התנערתי)? הנה בבקשה (התעוררתי). תרשום פרץ. פרי?! גם בסדר, לא משנה (מצדי שירשום פרנהיים). רגע, היכנסו לרגע (כבר הולכים?). אשתי פילחה אבטיחים ומי פטלים (כן, בכוסות גבוהות) – את זה הם מבינים.