יום חמישי, 7 ביוני 2018

אהוד


כשאני חושב על אהוד אני רואה שדה של חרציות ואופנוע שט באמצע ושמש חורפית מנצנצת על הקסדה וכל הזיכרונות שלי מתערבבים במין מרק של חורף שיש בו שמש וחרציות ואהודים שוחים בו כרוכים באטריות של זיכרון.

חייל טוב, חייל שבוז, ככה היו אומרים, ומי שעלה עם אהוד לשמירה היה חוזר חייל טוב יותר. רק הסמל הבנזונה, הוא לא חשב ככה. הוא ראה באהוד גורם מתסיס, איום על הסמכות שלו. אז דווקא כשאהוד ביקש ממנו שלא יהיה, הוא כן היה; הבנזונה דפק לו תלונה על התחצפות ושלח אותו למשפט מגד, והבנזונה שבנוסף היו לו גם דרגות על הכתפיים נתן לו עשרים ושמונה ימים בפנים ועוד עשרים ושמונה על תנאי. אז אהוד, אחרי שכבר ארז את חפציו, היה חייב לתקן את הרושם המוטעה, חזר אל הסמל ואמר לו שבעצם הוא בכלל לא בנזונה, הוא אפילו לא בנזונה, הוא פשוט אפס. וככל שאני חושב על זה, נראה לי שהוא צדק, כי האפס הקטן שלח אותו חזרה אל האפס הגדול, שהפעיל לו את התנאי והכניס אותו לחמישים ושישה ימים בכלא שש.

אחרי שאהוד הלך, אהוד אחר הגיח מתוך עננה של אבק, וכל הגדוד לבש גלחצ והיקימו לכבודו ציליה, והוא עמד באמצע ונאם, ואז עלה למסוק ונעלם בענן אבק ולא ראינו אותו שוב. ואז הוא חזר אחרי שלושים ושלושה ימים בלבד, ואיש לא ידע מדוע נרשמו לו רק שלושים ושלושה ימים בצו סיפוח. אולי זאת הייתה השגחה עליונה, ואולי זה היה השליש הקדוש שרשם לו שלושים ושלושה ימים.

קו, אימון, קו. הנתחים הטובים ביותר של החיים מגירים את מיציהם למרק המתובל באבק וזיעה ושמן רובים, ואטריות ארוכות של זיכרון מציירות בו קווים שבהם התאמנו בלהיות צלמים בעזרת המדריך השלם לצילום של מייקל לנגפורד. המצלמה הנציחה את התפל והשולי ממסמרת יריעות של הזיה אל סלע המציאות. לא ברור מי החזיק את מי, הסלע את היריעות או להיפך כי בעולם ההוא ההיגיון היה רופס כל כך עד שאיבד את השלטון לדמיון.

יום אחד התבשרנו שאהוד אמור להגיע למוצב. התרגשנו לקרתו, ולא התייאשנו גם כאשר התברר לבסוף שהוא יופיע במוצב השכן במקום. ביציאה הבאה הלכנו להופעה. כשהגענו בשעת לילה מאוחרת למועדון הלוגוס, הדלת נפתחה לכדי חריץ, והאיש התנצל שאין מקום, המקום מפוצץ, אבל כשראה שאנחנו לא הולכים השאיר את החריץ פתוח שנוכל לשמוע. ככה ישבנו בחוץ, נשענים על הזגוגית, מרגישים את המהלך של הבס מרטיט את הזגוגית. בפנים נגנו בלוז מלנכולי, ובחוץ יושבים שניים כמו כלבים משוגעים, מרגישים בני מזל כמי שזכו שפעמיים בימי חייהם יחלוף לידם כוכב שביט.

אחרי שהשתחררנו, אהוד המשיך לנסוק עד שהיה בעמדה כה בחירה שהצליח להגשים את החזון לקרב ביננו לבין שכנינו, וכשהיו במרחק נגיעה, הם לקחו אליהם את אהוד והחזיקו בו שנתיים עד שהחזירו אותו בתוך ארון. אז נזכרתי ברגעים ובתמונות וחיפשתי את התמונה הגדולה שצילמתי אותו על האופנוע בשדה של חרציות בחשיפה ארוכה כדי להמחיש את התנועה כמו שלמדנו מהמדריך השלם לצילום, אבל לא מצאתי את התמונה ולא את האלבום ולא את הסיפורים שכתבתי ונשאר לי רק מרק בראש עם איטריות ארוכות של זיכרון ועכשיו נוספה לו גם דמעה או שתיים, כאילו שמישהו למעלה חשב שאי אפשר מרק בלי מלח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה