חייל הוא רכוש הצבא. את קניינו המועט הוא מטלטל עמו בדרכים בתוך
תרמיל. והיה כי התפזם מזלו ועשה לו ארגז ברזל ובארגז הניח לבנים עוגה, , ריח של בית, ספר, נייר מכתבים, מחברת, ופצצת תאורה ידנית שיש בכוחה לזכותו כמעט מכל חוסר.
הציוד מועמס בטיולית, תרמילים עליהם חיילים על המושבים ובמעברים.
נוסעים באיטיות דרומה. טלטול מתכתי נוקשה מלווה בצווחת מנוע דיזל הופכים כל סוג של
מכאוב לאבקה דלילה. שריר דואב מתרכך, נפש חרדה שוקעת בשינה. חלון זכוכית מרטיט גולגולת
ומנפה כל מחשבה כמו קמח דק, מעביר רטט במורד עמוד השדרה ומותיר את הראש אוורירי ונמוך
כמו חלה של שבת. חלה ושינה - מתיקותן וזמניותן מחדדות זו את זו.
פססס... הטיולית נעצרת בנפיחה. קרקוש דלתות מעיר את הנוסעים ואת
מכאוביהם. צינת מידבר חודרת מהדלתות הפתוחות. קצין מזנק מהקבינה, קולו לא נשמע רק עיניו
הטרוטות פוקדות לרדת. שורה ארוכה של לוחמים, מתורגלים, ללא אומר, נצמדים כתף אל
כתף לוקחים את עתידם בידם. יובלים זהרוריים נמשכים מהם והלאה מלחחים את אדמת המדבר
הצמאה. לפתע, פוףףף... נפיחת אגזוז, גניחת מנוע, שורה של צווארים סבים על צירם.
הטיולית מתרחקת, אך בטרם תעלם באופק מתעשתים החיילים מנערים מטפטפים מנופפים לשלום
משיבים את כליהם לנדנם מקפיצים חלציים נוחתים על העקבים וחוגרים כאילו כלום. המתינו
פה עד שהמשאיות יגיעו, פוקד הקצין, כאילו שיש לאן ללכת.
ואז כבר באו המשאיות... המחנה מוקם. קר, קר בהר במדבר. בבוקר האהלים
מתכסים בקרח. עשרים ושניים חיילים חולקים אוהל שתיים-עשרה, צמודים זה לזה במיטות
צרפתיות. אסור להדליק אש בתנור הסולר, בצפיפות כזו זה לא בטיחותי. צפוף, ריחני,
וחסכוני. המישור שעליו הוקם המחנה מסתבר כערוץ נחל חרב המתעורר בחורף לנחלוליותו
הנכלולית. המחנה כולו שוחה בבוץ, במיוחד הדרך לאזור הקרוי שירותים. בלילה כשאתה
מגשש את דרכך דרוך לא למעוד לשלולית אתה עלול ליפול למארב של חוט העירוב. כמה שלא
תרדוף ותגזור אותו באור יום, תמיד הוא יצוץ לעת ערב, דק וחזק, מתוח בדיוק בגובה
הצוואר.
עושים שבת, מוצאי שבת, הפלוגה יוצאת לאפטר בעיר הגדולה, לקניון. אני
ועוד שניים נשארים לשמור. אני יכול לדמיין איך שבדרך הם שרים שירי רובאים. קוראים
לעבר עוברות ושבות: הלו, מזו זו? מוצאת חן! שותקת בזמן! ועוד כהנה וכהנה... ישבניהם
מתרפקים על מושבי החרסינה בקניון. לאחר שהתרוקנו הם הולכים למלא כרסם תרנגול הודו
שנצלה בשומן כבש ונדחס בפיתה שמנונית. מה עוד יכול חייל שקיבל כמה דקות של חופש לבקש?
בינתיים במחנה קר. שלושה חיילים באוהל, חום גופם לא יכול לגבור על צינת
המדבר. אני מחליט להדליק אש בתנור הסולר. התנור שנראה מופתע לא ממהר להידלק. אני
מזרים עוד ועוד סולר, זורק גפרור ועוד גפרור, עד שהוא נדלק. האש משתלהבת בתנור, מטפסת
במעלה הארובה, לשונותיה נשלחות אל שמי הלילה. כמו מי שהיה כלוא ויצא לחופשי, כמו
חיילים בקניון, האש מבקשת לבלוע את הדבר הראשון הנקרה בדרכה. גג האוהל עולה באש. מהר
לצאת! אני מעיר את שכני ושנינו יוצאים. אני רץ להביא מטף כיבוי אש, הוא רץ להציל
ארגז ברזל שהשאיר אחריו ושנינו שוכחים שיש עוד מישהו בפנים. נצרת המטף נשלפת
וזרנוק של אבקה לבנה מזנק על להבות התנור. בינתיים יוצא השלישי, והאש שוכחת. שלושה
חיילים עומדים בחוץ מביטים זה בזה. האחד עם מטף, השני עם ארגז ברזל, השלישי
בתחתונים ולכולנו טעם חמוץ בפה מהאבקה של מטף כיבוי האש וממה שצפוי לנו בהמשך.
אלוהים ישמור, מה עשינו. מפנים את שאריות האוהל השרוף. שתי שורות של מיטות חשופות
ומעט ציוד אישי ביניהן, זה מה שנשאר מהדבר הכי קרוב לבית שהיה לנו.
המולת הפלוגה חוזרת. אני יודע שאני הולך לחטוף, אבל לא אכפת לי. גם
ככה המצב מחורבן ולמעשה שעשיתי יש טעם מתוק של הבעת מחאה שאלף מכות לא יכולות
למחוק. במקום הזה מתייחסים אלינו ואל הציוד באותו אופן. היו ארבעה, שלושה חיילים
ואוהל, אחד נשרף, נשארו שלושה, לא משנה שזה שנשרף היה האוהל ולא אחד החיילים. לאף
אחד לא אכפת, גם לי לא. אני ניגש אל הס׳ ומתוודה ביובש, ״שרפתי את האוהל.״ – ״פרץ ,
מה נהיה איתך?״ אני לא עונה. ״טוב, קודם כל, קח את האוהל והמטף לבלאי ותביא אוהל
חדש.״ אני לא ממהר. ״לך תביא אוהל חדש,״ הוא מנער אותי מהכתף. ״מה זה הפרצוף איכה?
אה? הכל בסדר, פרץ! זה רק ציוד, רק ציוד...״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה