בור

משנסתתמו הנסיונות לשחרר את הסתימה באמצעים ביתיים הבאנו את הביוביות. זאת משאבה שיונקת את כל הסחלה ממעמקי הביוב ומזרימה בו מים זכים. הסתכלתי בה באותיות המשתכלות בי ולפני עמדה היבובית. זאת מכונה שמשחררת סתימות על ידי מוזיקה מלנכולית, מזליפה לחלוחיות, ומשחררת מאטימות רגשית.

אלפיים שנים שנים של גלות,
מאה שנים שנים של בדידות,
ארבע מאות שנים של עבדות
עמדו עלי לכלותי
ובור ספיגה נכרה בליבי. 

שלא כמעיין אינני מתגבר, רק הולך הולך ומתדרדר...

בור של חסכים,
בור של חשקים,
אשר פועם במחשכים.
מי אהבתי הבור יספוג
והלב רעב ירצה עוד

עוד פעם! שלא כמעיין אינני מתגבר, רק הולך הולך ומתדרדר...

וכך גם הפזמון הזה הולך ומדרדר (ואף אחד לא מבין אותי). מזל שבדיוק המכונה סיימה וההוא שלף וקינח את זרבוביתה. כמה (התנערתי)? הנה בבקשה (התעוררתי). תרשום פרץ. פרי?! גם בסדר, לא משנה (מצדי שירשום פרנהיים). רגע, היכנסו לרגע (כבר הולכים?). אשתי פילחה אבטיחים ומי פטלים (כן, בכוסות גבוהות) – את זה הם מבינים.

מכתב פתוח לסופרת אורלי קסטל בלום

לסופרת אורלי קסטל בלום

את ודאי שואלת מי אני ובאיזו רשות אני מופיע בתיבת הדואר שלך. אם כן, לאחרונה נתקלתי בסיפוריך "אלף שקל לסיפור" ומיד גאה בתוכי דו-שיח ביננו. זה לא עניין יוצא דופן כשלעצמו. אני רגיל לנהל בראשי שיחות עם מי שאני קורא את כתביו, אלא שהפעם קרה משהו לא רגיל שבעקבותיו החלטתי לפנות אליך. בעוד שהקול שלך היה זך וברור הקול שלי בקושי נשמע. התיישבתי ורשמתי את מה שהצלחתי לקלוט מהשיחה מתוך תקווה שאולי את תעזרי לי למצוא את הקול שלי. אני יודע שהבקשה שלי מוגזמת בעליל, אבל אם בכל זאת את מצליחה לשמוע את הקול הנאלם בין השורות, אנא עשי עמי חסד, רשמי את הדברים ושזרי אותם בין השורות המצוטטות למטה. 

שלך, בכבוד רב
רון

נ"ב: סלחי על הליריות המוגזמת, כך נדמה היה לעצמי שאנשי ספר מדברים. והכותרת המעט מליצית, היא בהשראת שמך המופלא שנשמע כמו שם של יקב בוטיק.

שאטו אורלי

הצחקת אותי, נערי התמים. בתי קפה הם לפגישות עסקים. לקראתך אהיה פשוטה ונרגשת כי לא טוב מפלס הרחוב לעניינים שברומה של מרפסת. מתנצלת על המעלית, התכבד וטפס לקומה השלישית. חזק על הדלת הקש, חזק ואל תתייאש. זאת עליך לדעת כי לעיתים אינני שומעת. בקרוב דלת נפתחת, ומרפסת קטנה מתרווחת מרחפת בשמי תל אביב. צוואר קדימה שולחת בצפייה לשיחה הקולחת למילים שנעתקו מפיו.