חמוץ של מטף כיבוי אש

חייל הוא רכוש הצבא. את קניינו המועט הוא מטלטל עמו בדרכים בתוך תרמיל. והיה כי התפזם מזלו ועשה לו ארגז ברזל ובארגז הניח לבנים עוגה, , ריח של בית, ספר, נייר מכתבים, מחברת, ופצצת תאורה ידנית שיש בכוחה לזכותו כמעט מכל חוסר.

הציוד מועמס בטיולית, תרמילים עליהם חיילים על המושבים ובמעברים. נוסעים באיטיות דרומה. טלטול מתכתי נוקשה מלווה בצווחת מנוע דיזל הופכים כל סוג של מכאוב לאבקה דלילה. שריר דואב מתרכך, נפש חרדה שוקעת בשינה. חלון זכוכית מרטיט גולגולת ומנפה כל מחשבה כמו קמח דק, מעביר רטט במורד עמוד השדרה ומותיר את הראש אוורירי ונמוך כמו חלה של שבת. חלה ושינה - מתיקותן וזמניותן מחדדות זו את זו.

פססס... הטיולית נעצרת בנפיחה. קרקוש דלתות מעיר את הנוסעים ואת מכאוביהם. צינת מידבר חודרת מהדלתות הפתוחות. קצין מזנק מהקבינה, קולו לא נשמע רק עיניו הטרוטות פוקדות לרדת. שורה ארוכה של לוחמים, מתורגלים, ללא אומר, נצמדים כתף אל כתף לוקחים את עתידם בידם. יובלים זהרוריים נמשכים מהם והלאה מלחחים את אדמת המדבר הצמאה. לפתע, פוףףף... נפיחת אגזוז, גניחת מנוע, שורה של צווארים סבים על צירם. הטיולית מתרחקת, אך בטרם תעלם באופק מתעשתים החיילים מנערים מטפטפים מנופפים לשלום משיבים את כליהם לנדנם מקפיצים חלציים נוחתים על העקבים וחוגרים כאילו כלום. המתינו פה עד שהמשאיות יגיעו, פוקד הקצין, כאילו שיש לאן ללכת.  

ואז כבר באו המשאיות... המחנה מוקם. קר, קר בהר במדבר. בבוקר האהלים מתכסים בקרח. עשרים ושניים חיילים חולקים אוהל שתיים-עשרה, צמודים זה לזה במיטות צרפתיות. אסור להדליק אש בתנור הסולר, בצפיפות כזו זה לא בטיחותי. צפוף, ריחני, וחסכוני. המישור שעליו הוקם המחנה מסתבר כערוץ נחל חרב המתעורר בחורף לנחלוליותו הנכלולית. המחנה כולו שוחה בבוץ, במיוחד הדרך לאזור הקרוי שירותים. בלילה כשאתה מגשש את דרכך דרוך לא למעוד לשלולית אתה עלול ליפול למארב של חוט העירוב. כמה שלא תרדוף ותגזור אותו באור יום, תמיד הוא יצוץ לעת ערב, דק וחזק, מתוח בדיוק בגובה הצוואר.      

עושים שבת, מוצאי שבת, הפלוגה יוצאת לאפטר בעיר הגדולה, לקניון. אני ועוד שניים נשארים לשמור. אני יכול לדמיין איך שבדרך הם שרים שירי רובאים. קוראים לעבר עוברות ושבות: הלו, מזו זו? מוצאת חן! שותקת בזמן! ועוד כהנה וכהנה... ישבניהם מתרפקים על מושבי החרסינה בקניון. לאחר שהתרוקנו הם הולכים למלא כרסם תרנגול הודו שנצלה בשומן כבש ונדחס בפיתה שמנונית. מה עוד יכול חייל שקיבל כמה דקות של חופש לבקש?

בינתיים במחנה קר. שלושה חיילים באוהל, חום גופם לא יכול לגבור על צינת המדבר. אני מחליט להדליק אש בתנור הסולר. התנור שנראה מופתע לא ממהר להידלק. אני מזרים עוד ועוד סולר, זורק גפרור ועוד גפרור, עד שהוא נדלק. האש משתלהבת בתנור, מטפסת במעלה הארובה, לשונותיה נשלחות אל שמי הלילה. כמו מי שהיה כלוא ויצא לחופשי, כמו חיילים בקניון, האש מבקשת לבלוע את הדבר הראשון הנקרה בדרכה. גג האוהל עולה באש. מהר לצאת! אני מעיר את שכני ושנינו יוצאים. אני רץ להביא מטף כיבוי אש, הוא רץ להציל ארגז ברזל שהשאיר אחריו ושנינו שוכחים שיש עוד מישהו בפנים. נצרת המטף נשלפת וזרנוק של אבקה לבנה מזנק על להבות התנור. בינתיים יוצא השלישי, והאש שוכחת. שלושה חיילים עומדים בחוץ מביטים זה בזה. האחד עם מטף, השני עם ארגז ברזל, השלישי בתחתונים ולכולנו טעם חמוץ בפה מהאבקה של מטף כיבוי האש וממה שצפוי לנו בהמשך. אלוהים ישמור, מה עשינו. מפנים את שאריות האוהל השרוף. שתי שורות של מיטות חשופות ומעט ציוד אישי ביניהן, זה מה שנשאר מהדבר הכי קרוב לבית שהיה לנו.

המולת הפלוגה חוזרת. אני יודע שאני הולך לחטוף, אבל לא אכפת לי. גם ככה המצב מחורבן ולמעשה שעשיתי יש טעם מתוק של הבעת מחאה שאלף מכות לא יכולות למחוק. במקום הזה מתייחסים אלינו ואל הציוד באותו אופן. היו ארבעה, שלושה חיילים ואוהל, אחד נשרף, נשארו שלושה, לא משנה שזה שנשרף היה האוהל ולא אחד החיילים. לאף אחד לא אכפת, גם לי לא. אני ניגש אל הס׳ ומתוודה ביובש, ״שרפתי את האוהל.״ – ״פרץ , מה נהיה איתך?״ אני לא עונה. ״טוב, קודם כל, קח את האוהל והמטף לבלאי ותביא אוהל חדש.״ אני לא ממהר. ״לך תביא אוהל חדש,״ הוא מנער אותי מהכתף. ״מה זה הפרצוף איכה? אה? הכל בסדר, פרץ! זה רק ציוד, רק ציוד...״

ג'וקי

ג'וקי היה חיל אמיץ. מעולם לא בזבז זמן, תמיד היה נכון להתייצב אל מול האויב. בלילה היה ישן במדים ונעליים כדי שלא יוכלו להפתיע אותו בשנתו. מעולם לא כילה את זמנו בתפנוקים. כשחזר ממסע מפרך, היה מזנק מיד למיטה, ועוד בטרם נחת על המזרן היה נרדם וישן שנת גיבורים עד הבוקר, מתעורר דקה לפני מסדר הבוקר לבוש ומוכן לכל משימה. כזה היה, חרוץ ונחוש.

כשהיגיע יום הולדתו חשבנו שהגיע לו קצת פינוק. מה עושים לוחמים כשהם רוצים לשמח חבר? כך עשינו. השכמנו קום. כדי שההפתעה תהיה מוחלטת, עטינו לעיניו של ג'וקי משקפי אבק ומעכנו על כל משקף קרמבו. כשנשאנו אותו על כפיים לכיוון המקלחות, התעורר. מה אתם עושים?!  רצה למחות, אך בעוד המ...מ... מתגמגמת בפיו כבר היה תחת זרם של מים חמימים. משלחת חילוץ חלצה את נעליו ושמפו ריחני הונח לפניו. מצוחצח ומגולח, לבוש מדי ב' דנדשים התקבל בשירה וצהלולים. כד מפלסטיק עבר מיד ליד.  בכד כף של נס-קפה עלית, ארבע כפות סוכר ומעט חלב עמיד. כל אחד בוחש, מתעייף ומעביר הלאה. העיסה הופכת למשחה חלקה, הניחוח – אחוות לוחמים. חלב נלחץ דרך חור קטן קטן. אט אט עולה מפלס החלב עד שנשמעת קריאה: "איזה קצף, לא רואים את הכף!" קרח שהתיישן בחברת ופל טוב-טעם מובא מהשק"מ הפלוגתי, קופסא של בפלות נשברת לאורך, כוסות כחלחלות עוברות מיד ליד. ג'וקי על פסגת העולם, מעיניו השחורות הגדולות נשקפים הרי הלבנון, פס זהב של קצף מתקתק זורח מעל שפתו העליונה. הוא יודע שלאן שיפנה, מהש"ג ועד הרספי"ה, בכל מקום ובכל מצב תמיד ימצא יד של חבר שתערבב עמו נס רובאים.

ג׳מוס

יודעים מה זה ג׳מוס? ג׳מוס זו מן פרה גדולה שחיה פעם בארץ ישראל בקרבת אגמים וביצות עד שיום אחד ייבשו את הביצות ולא נשאר לג׳מוסים מה לעשות ומרוב שעמום ויובש הם נכחדו. באמת, היה לי חבר ג׳מוס. יותר נכון, הכינוי שלו היה ג׳מוס. יותר נכון, אחד הכינויים, כי היה לו עוד כינוי, רמש״ק. שאלה מצויינת! רמש״ק זה רמטכ״ל שאינו קצין. למשל, בסוף תרגיל או אירוע מבצעי, כשהיה מתקיים תחקיר, ג׳מוס היה מסביר לקצינים מניין צריך לתקוף ואיך מכינים צבא למלחמה. בקיצור, ג׳מוס היה רמש״ק. יום אחד, שהיה משעמם בדיוק כמו הרבה ימים שקדמו לו, מישהו היציע אתגר. ג׳מוס, כמה קרמבואים אתה יכול לאכול בשעה אחת? ג׳מוס חשב, חישב, הרהר ואז אמר בביטחון ארבעים. יודע מה, נקנה בשק״מ שני קרטונים, בכל קרטון יש 20 קרמבואים, אם אתה אוכל את הכל בשעה, אני משלם, ואם לא אתה משלם. התערבות!

ג׳מוס אמר, תנו לי קרטון אחד עכשיו ואחד נוסף בעוד חמישים דקות. וכך היה, הקרטון היגיע, השעון החל לתקתק וכולם נשאו עיניים  אל ג׳מוס. ג׳מוס אירגן על שולחן חול עשרים חיילי-שוקולד עטויי קסדות כסף מבריקות ומרשרשות. הקרמבואים הוסעו אל פיו הפעור בזה אחר זה ונעלמו בתוכו באבחת לסת. מקץ חמש דקות נותרה רק שלכת עטיפות כסופה עדות אילמת למה שהתרחש זה מקרוב. אז חכך הג׳מוס את ידיו והסביר בהגיון. בקיבה של ג׳מוס יש מקום לעשרים קרמבואים. בחמש הדקות הראשונות, לפני שהרגשתי תחושת שובע, בלעתי עשרים קרמבואים. בחמישים הדקות הקרובות, הקרמבואים יתעכלו להם בקיבה; כל הקצף האוורירי ידחס לפינה קטנה ושוב יתפנה מקום לעשרים קרמבואים וכך רגע לפני שאקיא את נשמתי אנצח בהתערבות. וכך היה. משסיים את סיכום הביניים הוא כיוון שעון מעורר ופרש לנוח. מערכת העיכול נכנסה לפעולה. קולו הפנימי נשמע למרחוק, ועומקו הרוחני הותיר רושם בכל חמשת החושים. בחלוף חמישים דקות צלצל השעון. הג׳מוס קם מרבצו, ובאפיסת כוחות הודה בכניעה, כמו בגין לאחר מבצע שלום הגליל, כי איננו יכול עוד.

מה למדנו, יקיריי? למדנו מה זה ג׳מוס. למדנו מה זה רמש״ק. וחשוב מכל למדנו שגם אם אתם אוהבים קרמבו, ואפילו אם יש לכם תאבון ובטחון של ג׳מוס רמש״ק, לעלום לא תוכלו לגמור יותר מחצי ממה שנדמה לכם.

לירוי ביואיק

כשהיינו חיילים האמנו שמה ששומר עלינו זו קרינת שינה. ככל שנישן חזק יותר כך נהייה מוגנים יותר. בפקוד אותנו צרנו וכל מבקשי רעתנו עלינו לדבוק בשינה עמוקה. כל הצרות הבאות עלינו הן רק משום הרהורי כפירה כשאנו פוקחים עיניים ומנסים להתאמת עם המציאות. סיפור שהיה כך היה. צדיק היה בינינו לירוי ביואיק שמו. לירוי זה היה מתמיד בשינה באדיקות ובמסירות אין קץ, יום ולילה לא פקח עין. לילה אחד ביושבינו באוהלינו בחממות הקדמונים אשר בכפר דרום התרגשה עלינו סערה עזה. הגשם הצליף ביריעות האוהל והרוח טלטלה אותן כמפרשים. אנחנו כמובן אימצנו את כל כוחנו לישון כדי להילחם בסערה, אולם הגשם שנקווה על גג האוהל הכביד על היריעות, מוטות האוהל מטו לנפול, ויתדות החלו נשלפים מן הקרקע ומרצדים באוויר. בשעת מבחן זו הכניעו אותנו הספקות. זינקנו אל מחוץ לאוהל בתחתונים והחלנו מושכים ומהדקים את החבלים האוחזים במוטות האוהל. הרוח הייתה חזקה מאתנו ומוטטה את האוהל. בעוד אנו עומדים רטובים חסרי עונים אל מול האוהל הממוטט התגלה לעיננו נס. בין ערימת המטות הנוטים זה על זה נותרה על כנה מיטה אחת ויחידה ועליה ישן שנת ישרים מורינו ורבינו הצדיק לירוי ביואיק.