לירוי ביואיק

כשהיינו חיילים האמנו שמה ששומר עלינו זו קרינת שינה. ככל שנישן חזק יותר כך נהייה מוגנים יותר. בפקוד אותנו צרנו וכל מבקשי רעתנו עלינו לדבוק בשינה עמוקה. כל הצרות הבאות עלינו הן רק משום הרהורי כפירה כשאנו פוקחים עיניים ומנסים להתאמת עם המציאות. סיפור שהיה כך היה. צדיק היה בינינו לירוי ביואיק שמו. לירוי זה היה מתמיד בשינה באדיקות ובמסירות אין קץ, יום ולילה לא פקח עין. לילה אחד ביושבינו באוהלינו בחממות הקדמונים אשר בכפר דרום התרגשה עלינו סערה עזה. הגשם הצליף ביריעות האוהל והרוח טלטלה אותן כמפרשים. אנחנו כמובן אימצנו את כל כוחנו לישון כדי להילחם בסערה, אולם הגשם שנקווה על גג האוהל הכביד על היריעות, מוטות האוהל מטו לנפול, ויתדות החלו נשלפים מן הקרקע ומרצדים באוויר. בשעת מבחן זו הכניעו אותנו הספקות. זינקנו אל מחוץ לאוהל בתחתונים והחלנו מושכים ומהדקים את החבלים האוחזים במוטות האוהל. הרוח הייתה חזקה מאתנו ומוטטה את האוהל. בעוד אנו עומדים רטובים חסרי עונים אל מול האוהל הממוטט התגלה לעיננו נס. בין ערימת המטות הנוטים זה על זה נותרה על כנה מיטה אחת ויחידה ועליה ישן שנת ישרים מורינו ורבינו הצדיק לירוי ביואיק.